הכרעת דין בתיק ת"פ 120-08 - פסקדין

החלטתי לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק, הואיל והעבירה שיוחסה לו בכתב-האישום לא הוכחה במידת הוודאות הנדרשת בפלילים.

בתום פרשת התביעה דחיתי את הטענה, כי אין על הנאשם להשיב לאשמה - בדבר העסקת 4 עובדים זרים בשנת 2006, מבלי לשלם להם שכר מינימום, כחוק - מאחר שהיתה מונחת לפנינו טבלה [ ת/1], שערך המפקח, מר יצחק חפץ, ממנה עלה, לכאורה, כי לאותם עובדים, אשר פרטיהם רשומים בכתב-האישום והועסקו על-ידי הנאשם, שולמו במועדים הרלוונטיים תשלומי שכר עבודה חודשיים הנופלים מהשכר שהיה קבוע, אותה עת, בחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן: החוק).

אין חולק, כי הנתונים בטבלה נאספו מתוך תלושי השכר של ארבעת העובדים [ ת/2 - ת/5] וכן על סמך רישומי שעות "עבודתם", בחודשים 1/06 - 3/06, שנערכו על ידי אחד מהם [ ת/6 - ת/8]; ומוסכם, כי ארבעת העובדים עבדו בפרקי זמן זהים.

לאחר ששמעתי את הסברי הנאשם, בחקירתו הראשית ובתשובותיו בחקירה הנגדית, וכן את דברי העד מטעמו, הוא אחד מהעובדים הנזכרים בכתב-האישום [העובד המצויין בסעיף 3א' לעובדות; הסכמה בעמ' 31, ש' 25], שוכנעתי, כי הרישומים בטבלה הנ"ל לוקים בחסר, וכי היה צריך להפחית משעות "העבודה" שעות נסיעה והפסקות אוכל, באופן המקטין את מספר שעות העבודה שבוצעו ומגדיל את ערך התמורה ששולמה לשעה, וגם להביא בחשבון תשלומים נוספים, שהנאשם שילם לעובדיו, במצרכי מזון, חומרי ניקוי ועוד, כחלק משכרם החודשי - בידיעתם. משלא התחשב המפקח בשעות שנרשמו כשעות "עבודה", על אף שאינן כאלה, מבחינת חובת תשלום שכר עבורן, ומשהמפקח לא הביא בחשבון ניכויים מותרים - אין לסמוך על החישובים בטבלה.

מסקנת ב"כ המאשימה, כי לעובדים שולם שכר עבודה בחסר - לעומת תעריפי שכר המינימום, הקבועים בחוק - נובעת מהפער בין הרשום בתלושי השכר לסכום ששולם בעין, במזומן, לכל עובד. אבל, משעה שאחד העובדים אישר בעדותו, כי בנוסף לתשלומים שקיבלו לידיהם במזומן, מאת המעסיק, קרי - הנאשם, המעסיק גם קנה עבור העובדים את כל מה שדרוש לתחזוקת הבית בו גרו, שהיה בבעלותו, כגון: חומרי ניקוי ומנורות, והוא גם שילם עבור החשמל, המים והגז וכן ערך עבור העובדים קניות של מוצרי מזון (בשר ודגים, אורז, ירקות ופירות), ברי, כי היה צריך להוסיף סכומים אלה לתשלומים שקיבלו העובדים כשכר עבודה מהנאשם.

העובד העיד מפורשות, כי העובדים ביקשו ממעסיקם (הנאשם) שיקנה עבורם בשר ודגים והבהיר "אנחנו לא נותנים לו כסף אלא הוא מקזז את זה מהשכר שלנו." [עמ' 32, ש' 30].

גם הנאשם ציין כבר בעת חקירתו, בהודעה שנגבתה ממנו ביום 13.6.06, על-ידי המפקח שמעון קימה, כי הפער בין השכר שקיבלו העובדים במזומן לבין השכר שהיה עליהם לקבל, לפי החוק, נובע "ממגורים וכלכלה" [ ת/14 - דף 2, ש' 37; דף 3, ש' 10]. המפקח הפחית את התשלום המותר בגין מגורי העובדים, ברם, התעלם לחלוטין מנושא הוצאות הכלכלה.

בסיכומי המאשימה נטען, כי הפחתת סכומים משכר העובדים, עקב הסכמה שבהתנהגות, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, הדורשת הסכמת העובד בכתב. גם אם נכון הדבר, הרי, התנהגות כזו לא היתה בגדר עבירה פלילית. בתקופה שכתב-האישום מתייחס אליה טרם תוקן חוק הגנת השכר, בהוספת התנהגויות המהוות עבירה - בקשר לתוכן תלוש השכר ולניכויים מהשכר - כאמור בסעיף 25ב, שם, וממילא, עבירות כאלה לא יוחסו לנאשם.

עוד העיד העובד במפורש - לעניין שעות העבודה - כי לקח לעובדים כחצי שעה להגיע ממקום המגורים עד למקום העבודה, כאשר הם יצאו מהמגורים בשעה 06:00 בבוקר [עמ' 33, ש' 19-16]. זו השעה שנרשמה ברישומי השעות כשעת התחלה, אולם, זמן הנסיעה לעבודה אינו "שעות עבודה", בגינן מגיעה תמורה לפי חוק שכר מינימום; למרות זאת - הרישומים בטבלה הינם לפי שעת היציאה, בהתאם לרישומים שערך אחד העובדים. רישומים אלה משקפים, כאמור, את "שעות עבודתם" של כל ארבעת העובדים, בגינם הוגש האישום, אך, הרישום בהם אינו מציין נסיעות והפסקות, במהלך היום, על אף שהעובד העיד גם על כך שניתנה להם חצי שעה הפסקה לאוכל [עמ' 33, ש' 25].

במצב דברים זה, ברור, כי חישובי הטבלה לוקים בטעות בסיסית נוספת, המשפיעה על ערך שעת העבודה שחושבה בה, מאחר שהשכר החודשי שקיבלו העובדים חולק למספר שעות העבודה באותו חודש, לפי רישומיהם, אשר כוללים גם את זמני הנסיעות וההפסקות, כמוסבר לעיל, ולא למספר השעות האמיתי, בהן עבדו במשך שלושת החודשים שבמחלוקת.

ב"כ המאשימה לא מצא לנכון לתקן את חישובי הטבלה בסיכומיו ולהראות, האם גם לפי החישוב המדוייק של שעות העבודה של העובדים, בפועל, ולאחר ניכוי הניכויים המותרים, משכר העבודה - שולם להם שכר נמוך משכר המינימום החוקי. לעומתו, בסיכומי הנאשם נערכו חישובים מדוייקים, הן לעניין שעות העבודה, הלכה למעשה, והן לעניין נכויים מותרים, על-פי תקנות רלבנטיות. לפי חישובים אלה [נספח א' לסיכומיו] - הנאשם שילם לארבעת העובדים הזרים שהועסקו על ידו, בשלושת החודשים בגינם הואשם - תשלום ביתר .

אמנם, ההתחשבנות האמורה לא הופיעה בתלושי השכר של העובדים, כפי שראוי היה שיהיה, ואינני מקבלת את הטענה, כי היה על המאשימה לחקור את רואה החשבון של הנאשם, על  מנת לדעת כיצד שולם שכרם, אבל - מנגד - די בעובדות שהוצגו מטעם הנאשם, כדי לסתור את החזקה, הקבועה בסעיף 7ב לחוק, האומרת: "... חזקה היא כי בכל אחד מאלה לא שילם המעביד שכר מינימום, אלא אם כן הוכיח אחרת: ...". בענייננו, מתעורר ספק סביר, בדבר עצם קיומו של היסוד העובדתי של העבירה, לפי סעיפים 2(א)+14 לחוק שכר מינימום [השוו: ע"פ (ארצי) 56/09 מ.י. נ' פרחי (25.2.2010, במאגר ממוחשב). כאשר הבסיס העובדתי של העבירות לא הוכח דיו - לא ניתן להטיל על הנאשם את "האחריות הקפידה", הקבועה בסעיפי העונשין שבחוק.

לאור כל האמור לעיל - זוכה הנאשם, כאמור בתחילת הכרעת-דין זו .

זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 45 יום.

ניתנה היום, 14 בספטמבר 2010 (ו' בתשרי תשע"א) , במעמד הצדדים.